לאחרונה פורסם בכאן 11 תחקיר של דניאל אלעזר, שעסק בחברת “אמוזה”, החברה של דניס צ’רקוב ומישל טרוני. על פי התחקיר, החברה פועלת לכאורה בשיטת פירמידה והונתה את לקוחותיה. בעקבות התחקיר, החלו להופיע תגובות רבות ברשת, ומרביתן – יוצאות מנקודת הנחה שאכן מדובר בהונאה. מבלי להביע עמדה לכאן או לכאן בסוגיה הספציפית הזו (אני למעשה מניח שעד עכשיו כבר די שכחתם שהיה אי פעם תחקיר כזה), מעניין להבין למה – למה רובנו נוטים לחשוב שמי שמוצג כחשוד אכן אשם, גם כאשר הנתונים שלפנינו עמומים למדי? למה אנחנו נוטים “להניח אשמה” (Presumption of Guilt), בניגוד לנקודת המוצא של ההליך הפלילי, על פיה אדם אמור להיות בגדר זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.
ובכן... כל ההסברים נמצאים כאן:
ואם להפנות אתכם לאתר אחר עושה אותי פושע, אז אני מודה באשמה.
שלכם,
אלעד.
Comments